ארץ המגף בנעלי ריצה - חופשה בצפון איטליה בקצב מהיר


איטליה היא מסוג היעדים שלא משנה כמה תבלו בהם אף פעם לא ימאסו עליכם, יש משהו במדינה הזאת שמדבר לכל אחד מאיתנו, המטבח הקולינרי העשיר, השפה המתנגנת, אופנת העילית והנופים המגוונים, זאת הסיבה שאחרי תשע שנים החלטתי לשוב לארץ המגף. טוב לא בדיוק סיבה במלואה, כי את השפה אני דווקא פחות מחבב, אופנה מעולם לא הייתה צד חזק אצלי, אבל אוכל ונופים הן שתי סיבות שנראות לי מספיק טובות.

השותף שלי לטיול היה א' שמעולם לא ביקר באיטליה ואני שכבר ביקרתי במדינה פעמיים כך שלכל אחד היה את הרצונות שלו הוא רצה לפסוע ואני לנסוע, הוא רצה ללכת בערים באתרים נפוצים ואני לנהוג אל המרחבים הפתוחים, הוא רצה להתמקד ואני להתפזר, לבסוף לאחר שאף אחד לא מיצמץ הוחלט לחלק את הטיול לשני חלקים.

בין שמיים לארץ
התחלנו ברגל שמאל, המטוס התקלקל וטיסת הערב התעכבה מה שהולך לעלות לנו בשעת שינה יקרה, המטוס החלופי היה ישן וניכר שלא נעשה בו שימוש זמן רב, על ניקיון כנראה שאפשר לוותר אבל לא על אוזניות במיוחד שצריך להפחית את כמות הדציבלים של התינוק במושב מאחוריי. לא עברו כבר רגעים מאז שפלטתי לעצמי קללה עסיסית ואז הגיעה דיילת עם איי-פאד ואוזניות מה שהציל לנו את הטיסה. מזג אוויר סגרירי וקר קיבל אותנו בזרועות פתוחות אבל גשם בקושי היה, מהר מאוד מצאנו את עצמנו חולפים במהירות בביקורת דרכונים בשדה התעופה מלפנסה ומחכים בדלפק השכרת הרכב. את הטקס הזה אני ו-א' מכירים כבר מפעמים בעבר בכל פעם שאנו שוכרים רכב מעניין נראה שפקידת הקבלה נלחצת ומתרגשת יותר מאיתנו בזמן שאנחנו מוטרדים מהאפשרות שהתיקים יכנסו בתא המטען מכיוון שאין מושב אחורי ואין מקום לאלתר משהו.

 

שלח לי שקט בקופסה מארץ רחוקה
החשש הוסר, כל התיקים נכנסו למקום, לחיצה על מתג ההתנעה והחניון הופך למקום רועש מדי בשעה מאוחרת שכזאת, אני עובר למוד שקט שמכניס אותי לפרופורציות הנכונות זה ללא ספק השקט הכי רועש שיצא לי לחוות לאחרונה, הווייז אומר שיש לנו עוד 60 ק"מ עד למלון שנמצא בפרברי מילאנו, מהר מאוד אנחנו גולשים בעדינות לפאתי האוסטסטרדה ומיד אחרי ק"מ או שניים אנו מגיעים למחסום עם דרישה לתשלום. האוטוסטרדות באיטליה כמו מדינות רבות אחרות באירופה הן בתשלום. לאלה מכם שפחות בקיאים וטרם התנסו נציין שיש שני סוגי תשלומים האחד קבוע מראש בכניסה והשני ביציאה אחרי לקיחת כרטיס בכניסה, יש חלוקה למנויים מה שנקרא telepass , תשלום בכרטיס אשראי (CARTE), ותשלום במזומן עם ציור של מטבעות. קחו בחשבון שהאיטלקים מאוד קפדנים בכל מה שקשור לתשלום וקנסות כך שאף אחד לא יוותר לכם אם תעברו בשער גם אם הוא נפתח בטעות.
לקראת אחת בלילה אנחנו מדוממים מנוע בחניית מלון הילטון גארדן אין, זה האחרון הוא בדיוק מה שציפינו, ארוחת בוקר שעונה על דרישות המינימום ההכרחי מבחינתנו, חדר שנראה טוב, מיטה נוחה וחנייה מקורה בחינם, המלון אמנם נמצא בלב איזור תעשייה אבל במרחק יריקה מהרכבת התחתית, לדעתנו טרייד אוף מספיק טוב בכדי להשיג מחיר אטרקטיבי למלון ארבעה כוכבים. אנו מנסים לברר עם הפקיד בלובי אם יש איזשהי מסעדה פתוחה באיזור בשעת לילה מאוחרת שכזאת הוא מכווין אותנו לפיצריה במרחק שני רחובות שנסגרת לנו מול העיניים בדיוק ברגע בו אנחנו מגיעים, הלילה כבר נישן על בטן ריקה.

השעון מצלצל ואנחנו מחליטים להתעלם ולהחזיר לעצמנו את השעה שנלקחה מאיתנו בכדי לצבור כוחות ליום הארוך שלפנינו, ארוחת הבוקר כאמור תאמה את הציפיות, כמה סידורים אחרונים ומהר מאוד אנחנו מוצאים את עצמנו במטרו, מפאת חוסר זמן וגם בגלל שכבר ביקרתי בעבר בעיר החלטנו להתמקד בכמה נקודות משמעותיות, הבולטת בינהן היא כמובן הדואמו, הקתדרלה המרכזית של מילאנו שגדושה בתיירים למרות שאנחנו רחוקים משיא עונת התיירות, החלטנו לקנות כרטיס ולעשות סיור מאולתר, כולל טיפוס לגג. הנוף המרשים והמבנה מרהיב ביופיו בהחלט שווים את זמן ההמתנה בכניסה. אחר כך המשכנו ל-"גלריית ויטוריו עמנואלה" שנמצאת בסמוך לדואמו גם כאן העיצוב מרשים בהחלט ושווה להתעכב כאן כמה דקות, להתנתק מההמולה ולהתרשם מארכיטקטורה משובחת. אישית פחות התחברתי לכל חנויות המעצבים למטה, זה לא בגלל המחירים האסטרונומים, גם לא בגלל שלא בא לי למכור כליה פשוט כל הקונספט של מקום עתיק עם משמעות היסטורית נראה לי בבחינת מוזיל את החוויה גם אם המחירים כאמור מייקרים אותה. החלטנו לעלות על tourbus , סיור באוטובוס קומותיים במקומות העיקריים של העיר, העלות היא 22 יורו לאדם וההדרכה היא בשלל שפות (למעט עברית) באמצעות אוזניות, אופציה טובה למי שלחוץ בזמן וקצת פחות טובה למי שרוצה להתמקד בכל אטרקציה, כי בעצירה הראשונה התברר לנו שאין אפשרות לרדת בתחנות ולחזור שוב לקו הבא. לא נורא. את המשך היום בילינו בקניון אופנה שנקרא IL CENTRO יש בו פחות או יותר את כל המותגי האופנה והנעליים כולל פרימארק החביב על עלינו הישראלים, יש מתחם מזון עשיר, בהחלט שווה להקדיש לו כמה שעות גם המחירים כפי שהסתבר לנו מעט פחות יקרים מהחנויות במרכז העיר.

לעולם בעקבות השמש
חוזרים למלון, המזוודות כבר ברכב ומתחילים לנוע מזרחה לכיוון גארדה, מחסום-כרטיס-אוטוסטרדה-תשלום כבר התרגלנו לעסק הזה, עכשיו שאנחנו מחוץ לעיר אפשר לתת ליגואר לחלץ את עצמותיו ולהתעורר קצת, הוא בתמורה מחזיר לנו עם נהמה גרונית שהופכת לשאגה מסמרת שיער כשכל העסק מלווה בפיצוצים ממערכת הפליטה בעזיבת דוושת המצערת, מרשים בהחלט. אחר כך גם ניסינו את זה במנהרה ואז האפקט עוצמתי יותר והחיוך גדול יותר, כמובן שגם באיטליה יש פקקים ואלה לא פסחו עלינו, אבל אנחנו לא בדיוק סובלים עכשיו. קצת אחרי שהפקק השתחרר הגענו לצד המזרחי של אגם גארדה, המלון שלנו ללילה ממוקם בחלקו הצפוני של האגם כך שיש לנו נסיעה של 30 ק"מ לאורכו בשעת בין הערביים רגועה וקסומה. אנחנו עוצרים בלוקיישן מושלם לצילומים בדיוק כשהשמש שוקעת אל תוך האגם באיטיות מופלגת. מגיעים למלון Hotel Europa וקצת מתעכבים לגלות שקיבלנו חדר פחות יפה ממה שנראה בתמונות, מסתבר שהמזגן כאן לא עובד, פנינו לפקידה וזו ענתה שמזגנים לא מופעלים מחודש אוקטובר ושנפתח את החלון, אחלה פיתרון. את הערב אנחנו מסיימים במסעדה איטלקית אותנטית עם מעט פסטה והרבה יין.

 

הו רומיאו זאת הייתה פנטזיה נהדרת
צ'ק אאוט מהמלון המאכזב והיקר אליו כבר לא נחזור, נסיעה של 3 דקות ואנחנו מגיעים לרכבל שיראה לנו את כל היופי הזה מלמעלה, התשלום אינו זול אך הנוף מההרים מפצה על כך, כך שאם כבר הגעתם לאגם לא כדאי לוותר על זה. בפסגה יש מסעדות וחנויות מזכרות אנחנו בחרנו לצאת למסלול הליכה קצר אך מאתגר ולהתחבר קצת לטבע ונהננו מכל רגע. אח"כ נסענו לורונה שנמצאת במרחק של פחות משעה נסיעה, זאת הפעם הראשונה שלי בעיר הזאת וכנראה שלא האחרונה, מורשת ואתרים היסטורים יש גם במילאנו אבל כאן התחושה הרבה רגועה ומזמינה, זאת עיר תוססת ושוקקת חיים שאין בה את תחושת הניכור שיש בערים גדולות, יש כאן המון אוכלוסיה צעירה, כל הפאבים והמסעדות בפיאצות פתוחים גם בשעה מאוחרת. בולטת לטובה היא פיאצה .ERBE כמובן שלא פסחנו על המרפסת של יוליה מהסיפור המפורסם של שייקספיר, יעד שמושך אליו כמות גדולה של תיירים, יש אפשרות לעלות למרפסת בתמורה לתשלום של כמה יורו אנחנו החלטנו לוותר ולהסתפק בלצלם תמונה טובה כשהמרפסת פנויה מאנשים,משימה שהתגלתה כלא פשוטה בעליל. את הביקור בעיר חתמנו במצודת קסטלווקיו מבצר יפיפה שנבנה במאה ה-14 על גדות נהר ה- .Aldige .

 

כל הנחלים זורמים לים
בבוקר יום ראשון אנחנו מגיעים לונציה, אישית אף פעם לא התחברתי לעיר הזאת אך א' שמעולם לא ביקר בה התעקש, אנחנו קונים כרטיס לאוטובוס על המים שיקח אותנו קרוב לכיכר סן מרקו המפורסמת, העיר שופעת בסמטאות צרות ונדמה שכמות חנויות המזכרות בלתי נגמרת, משם המשכנו לגשר רילאטו אחד מסמליה העיקריים של העיר שהיה צפוף במיוחד עם כמות משוערת של 4 מקלות סלפי על כל מטר מרובע. משם המשכנו למוזיאון היהודי Museo Ebraico בעבר הגטו הראשון בהיסטוריה של אירופה וכיום מקום המחיה של הקהילה היהודית בעיר. בהמשך מצאנו עוד שני תיירים ישראלים וביחד איתם חלקנו שייט בגונדולה. אפשר לסמן וי. לקראת אחה"צ אנחנו מתחילים לנסוע לכיוון העיר טרוויזו מקום הלינה שלנו להלילה, הפעם ובניגוד ללילות קודמים החלטנו לשכור דירה מה שהתברר כטעות, הדירה הייתה מעופשת עם ריח חריף של גז ארוחת הבוקר הכלולה הייתה בדיחה עצובה ולחנייה התת קרקעית לא הצלחנו להיכנס מהסיבה שהגחון של הרכב פשוט נמוך מדי, אין מצוקת חנייה בחוץ כך שזה לא נורא, בשעת ערב מאוחרת אנחנו מגיעים למרכז העיר שישן כבר מזמן, אנחנו מוצאים מסעדה איטלקית עם מוסיקה טובה מאפים מעולים וריזוטו נפלא ומקנחים בפיצה הכי טובה שאכלנו במהלך הטיול, הבירות המפורסמות שנמכרות גם בארץ מגיעות כאן בבקבוקים של שני שליש ליטר הכמות האידיאלית לאנשים שחצי ליטר לא מספיק להם. חבל שלא משווקים את זה בארץ.

 

הרים של תקווה
ביומיים הבאים מתחיל החלק השני של הטיול, חלק שיהיה אינטנסיבי במיוחד וכולל נהיגה בשלושה כבישי נהיגה שמרוחקים מאות ק"מ אחד מהשני, אחד מהם באלפים האוסטרים grossglockner השני באיטלקים stelvio pass והשלישי nockalm גם הוא באוסטריה לאורך שמורת טבע בדרום המדינה (חשוב לציין שגם אם אתם לא חובבי נהיגה אדוקים כדאי לעבור שם, הנופים עוצרי נשימה, ובכל אחד מהמקומות יש מסלולי הליכה ורכיבה על אופניים בחיק הטבע) חווית הנהיגה כאן מצויינת ובהחלט כיף לנהוג כאן, ההנאה מובטחת גם אם תגיעו לכאן עם רכב משפחתי קונבנציונלי. אל ה-Stelvio pass המפורסם הגענו עם ציפיות פחות גבוהות גם כי הוא קודם כל יעד תיירותי למשפחות ורק אח"כ כביש נהיגה כל עוד הוא לא סגור במסגרת מירוץ ראלי או משהו כזה זה גם מה שאני מסביר ל-א' שמנסה לשבור שיאי מהירויות ומוריד לי כמה שנים מהחיים. החצי הראשון של הכביש עד לפסגה צר ויש פה המון פניות סיכות ראש (180 מעלות) סופר צרות שמאפשרות רק לרכב אחד לעבור, החצי השני מצדיק באופן חלקי את המוניטין שיש לכביש הזה (נבחר לכביש הנהיגה הטוב בעולם ע"י טופגיר הבריטית) אך התנועה כבדה כמעט תמיד,לכאן לא באים רק לנהוג אלא גם להתחבר אל הטבע ולעשות סקי, במיוחד שיש כאן אתרי סקי מהמעלה הראשונה דוגמת מדונה דה קמפיליו שממש נמצא בסמוך לפס. אז סטלביו הוא הפחות מומלץ לנהיגה, לגבי השניים האחרים אם אתם בקטע של נהיגה אין פה בכלל שאלה של התלבטויות.

את הלילה האחרון אנחנו מבלים באינסברוק, עיר אוסטרית בחבל טירול שמוקפת הרים, במלון שנקרא aDlers עם נוף ממש יפה מקומה 11 שמשקיף לכל העיר וארוחת בוקר מצוינת, המחיר לא זול אבל לא ממש יקר. המסורת הזאת של ללון במלון מפנק בלילה האחרון נמשכת בינינו המון זמן ובטח שלא בא לנו לשבור אותה.

כל סוף הוא התחלה חדשה
הדרך חזרה לשדה התעופה מלפנסה במילאנו היא ארוכה ומעייפת ועדיין לא בא לנו שהיא תיגמר. הרים, מנהרות ברצף של עשרות וכבישים צדדים עד שמתחברים לעורק הראשי של האוטוסטרדה, חשוב לשים לב שיש כאן מקטעים למדידת מהירות ממוצעת כך שחשוב להסתמך על וויז ולא על מערכת הניווט מקורית, במיוחד שהגבלת המהירות משתנה בתדירות גבוהה, גם אם אתם נוהגים רגוע מספיקים כמה קמ"שים בודדים לדוח תנועה שיקלקל לכם את הטיול, ראו הוזהרתם.

רגעים האחרונים לפני העלייה למטוס, אני עוצם עיניים וסורק בראש את כל ה-2200 ק"מ שעברנו ב-6 ימים האחרונים, לא הכל היה כמו שתיכננו אבל אולי דווקא בגלל זה ההנאה המופקת גדולה יותר, היכולת לשלוט בעצמך על התוואי של הטיול ולהגיע למקומות שבחיים לא חשבת להגיע להם בהחלט קוסמת לי ובסופו של דבר גם ל-א'. הגוף מותש מעייפות אך הנפש רעננה מתמיד. גם לדולצ'ה ויטה הזאת יש סוף. עד לפעם הבאה